פיוז סטריאו בע"מ נ' קפה ויולה בע"מ ואח'

החלטה

לפני התנגדות לביצוע תביעה בסכום קצוב.

בין הנתבעות 1-2 לחברת אלי דן חברה לבניין בע"מ (להלן:" חברת אלי דן") נכרת הסכם שכירות (להלן:"ההסכם הראשון") בנוגע לנכס ברחוב כצנלסון, גבעתיים (להלן:"הנכס"). הנתבעות 1-2 חפצו להשתחרר מן ההסכם הראשון ולשם כך חתמו עם התובעת על הסכם נוסף לפיו נוטלת על עצמה התובעת את התחייבויות הנתבעות 1-2 כלפיי חברת אלי דן בהסכם הראשון (להלן:"ההסכם השני"). הנתבע 3 ערב לחיובי הנתבעות 1-2 כלפי התובע במסגרת ההסכם השני. במסגרת ההסכם השני התחייבו לכאורה נתבעות 1-2 לשלם לתובעת מדי חודש סך 2000 ₪ + מע"מ (להלן:"סכום ההשתתפות"). הנתבעות 1-2 שילמו לתובעת את סכום ההשתתפות משך מספר חודשים אך לאחר מכן חדלו. מכאן התביעה.

הנתבעות 1-2 טוענות כי ההסכם השני לא נחתם על ידן אלא על ידי הנתבע 3 וככזה אין לו כל תוקף ביחס אליהן כך שממילא אין כל תוקף לערבותו של נתבע 3 מכוח ההסכם השני. עוד טוענים הנתבעים כי התביעה היא "לתשלומי עושק" בגינם אין לנתבעים כל תמורה. הנתבעים ציינו גם כי ההסכם עליו נסמכת התביעה הוא בלתי חוקי אולם טבעה וטיבה של אי חוקיות זו לא הובהר.

הנתבע 3 הבהיר בתצהירו כי ההסכם השני לא נחתם על ידי נתבעות 1-2 ולא השתכלל לכדי הסכם מחייב. עוד נאמר כי עקב "לחץ פסול והטעיה חמורה" של התובעת את הנתבע 3 סבר הנתבע 3 כי תהיה לו תמורה עסקית אולם משהבין כי לא תצמח כל תמורה כאמור – נמנע נתבע 3 לחתום על ההסכם בשם הנתבעות 1-2. לביסוס טענת חוסר תוקף התחייבות הנתבעות 1-2 טען הנתבע 3 כי "כל בר דעת יודע כי חברות בע"מ חותמות על הסכמים על ידי הטבעת חותמת של החברה בצרוף חתימה של מורשי החתימה של אותה חברה".

דיון והכרעה

ראש וראשית לכל יש להסיר מן הדרך את טענת אי החוקיות שדבקה בהסכם השני. כאמור, טיבה של אי חוקיות זו לא בואר ולא ברור לאיזו אי חוקיות מכוונים הנתבעים בטענה זו. משכך, אין אפשרות להידרש לטענה.

הטענה העיקרית המועלית על ידי נתבעים 1-3 היא חוסר תוקף התחייבויותיהם, בהתאמה. לטעמי, דין טענה זו להידחות בחלקה, לפחות ביחס לנתבעת 1 ולנתבע 3. כלל יסוד הוא כי הוכחת העובדה כי על פי תקנותיה של חברה דרושה חותנת לשם חיובה של החברה, מוטלת על המבקש להסתמך על עניין זה (ע"א 230/80 פנידר בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713 (1981)). נמצא, כי קיומה או אי קיומה של חותמת על הסכם כתנאי לחיוב החברה אינו עניין המצוי בידיעת "כל בר דעת" כטענת הנתבעים אלא מדובר בעובדה שיש להוכיחה בראיות. במסגרת הדיון הוצג ת/1 שהינו פרטיכל ישיבת הנהלת נתבעת 2 שם נאמר כי חתימת נתבע 3 בצירוף חתימתו של מר רועי ביטרן וחותמת החברה – תחייב את החברה. אין חולק כי חתימת מר ביטרן וחותמת נתבעת 2 אינם מצויות על גבי ההסכם השני ומכאן שלכאורה הרימה הנתבעת 2 את הנטל להראות כי ההסכם השני, מבחינתה, נעדר תוקף שכן היא לא התחייבה לפיו. בהתאם, פטור הנתבע 3 מערבותו ביחס לנתבעת 2.

לא זה הדין ביחס לנתבעת 1. נתבעת 1 לא המציאה עותק מסמכי ההתאגדות שלה ולא הוכיחה הראיות כי אי די בחתימת נתבע 3, ללא חותמת, על מנת לחייבה. נתבע 3 העיד כי חתימתו של מר ביטרן אינה דרושה לצורך חיוב הנתבעת 1 וכאמור לא הובאו מסמכים לתמוך בטענה כי לפי מסמכי ההתאגדות של הנתבעת 1 תנאי לתוקף התחייבותה הוא הטבעת חותמת בצירוף לחתימת נתבע 3.

מכיוון שעל פי חוק החוזים (חלק כללי ) תשל"ג – 1973 (להלן:"החוק") התחייבויות הנתבעות 1-2 בהסכם השני הן "יחד ולחוד" הרי שהעובדה שהוכח לצורך הדיון כי אין תוקף להתחייבותה של הנתבעת 2 על פי ההסכם השני אין בה כדי לפגוע בהתחייבות הנתבעת 1 על פי אותו הסכם ובערבות הנתבע 3 להתחייבויות הנתבעת 1.

הגנתה של הנתבעת 2 מוטלת אף היא בספק. כעולה מחומר הראיות שילמו הן הנתבעת 1 והן הנתבעת 2 לתובעת את סכום ההשתתפות משך 7 חודשים (עמ' 7 שו' 28-30). סבורני כי הדבר עשוי לבסס כנגד הנתבע 2 טענה לקיומו של השתק מכוח מצג. התנאים לתחולתו של השתק כאמור הם קיומו של מצג כלפיי הצד שכנגד אשר הסתמך עליו בתום לב ובאופן סביר ושינה מצבו לרעה. הנתבע 3 נחזה להיות חתום על ההסכם השני בשם הנתבעות 1-2. הנתבעות 1-2 הציגו מצג כי הן מחויבות כלפי התובעת על פי ההסכם האמור ושילמו לתובעת את דמי ההשתתפות משך 7 חודשים. השאלה היחידה שטעונה עדיין הוכחה היא, האם אכן הייתה הסתמכות מצד התובעת על המצג דלעיל לצורך התקשרות עם חברת אלי דן או שמא התקשרות זו הייתה מתקיימת ללא קשר למצג שהוצג לה בדבר תשלום סכום ההשתתפות על ידי הנתבעות 1-2.

שאלה נוספת המתעוררת בהקשר זה ואותה יש להותיר בצריך עיון, היא, האם ועד כמה יכול הנתבע 3 – הערב - לאמץ לעצמו את טענת ההגנה של הנתבעת 2 בדבר חוסר התוקף של התקשרותה עם התובעת בהסכם השני בשים לב לטענת ההשתק המועלית כלפי הנתבעת 2 ובשים לב לכך שהנתבע 3 עצמו היה גורם דומיננטי בהתקשרות לכאורה עם התובעת עבור נתבעת 2 ובהעברת סכום ההשתתפות לתובעת מדי חודש.

נפנה ליתר טענות הנתבעים בדבר "עושק" "אילוץ" ו"היעדר תמורה". אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש בשלוש הטענות האמורות. תחילה נדון בטענת העושק. בתצהירו של הנתבע 3 לא הונחה תשתית כי ההסכם השני נכרת בתנאים העולים כדי עושק ולא הוכח כי ההסכם השני בוטל כדין תוך זמן סביר לאחר שנודע לנתבעים על עילת הביטול. לא הוכח דבר קיומה של חולשה או מצוקה מצד המתקשר בשם הנתבעות 1-2 ולא הוכח חוסר ניסיון. כן לא הוכח כי תנאי ההסכם השני גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בהקשר לתשלום אפרט להלן כי הלה לא היווה גמילות חסדים בעלמא של הנתבעות 1-2 כלפי התובעת אלא הוא נבע ממניעים עסקיים טהורים. כעולה מחומר הראיות, הנתבעים ציפו לקבלת תמורה עתידית מן התשלום כמו יכולת להשתמש בנכס באופן כלשהו [ עמ' 4 שו' 26-28, עמ' 6 ש' 28-29] והנתבע 3 ציין כי "אנחנו שילמנו לניסן במשך 7 חודשים בכוונה שעדיין נעשה משהו ביחד" [עמ' 8 ש' 5]. הנה כי כן, אין מדובר בעושק או בתשלום עבור "שום דבר" אלא בציפייה עסקית שלא הבשילה לדבר. אדגיש, כי קיים הבדל מהותי בין טעות או הטעיה לבין ציפייה שלא התגשמה. טעות היא אי הכרת המצב לאשורו עובר לכריתת החוזה. הכרה במציאות חסרה זו עשויה להוביל להתקשרות לא מושכלת של המתקשר עם הצד שכנגד ומטעם זה מעניק הדין לטועה אפשרות לחזור בו מן ההתקשרות. מצב זה שונה לחלוטין מתקווה או ציפייה שיש למתקשר ביחס למצב הדברים העתידי. במקרה כזה מדובר בסיכון שצד נוטל על עצמו במסגרת ההסכם כחלק מהקצאת הסיכונים החוזית הרגילה. לפיכך, העובדה שציפייה זו נכזבה אינה עילה לביטול ההתקשרות (ראו: דניאל פרידמן, הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות, עיוני משפט יד 459 (תשמ"ט)). גם הטענות בדבר אילוץ נטענו לא באופן בהיר ומפורט כנדרש וממילא אין טענה כי ההסכם השני בוטל תוך זמן סביר משעה שהאילוץ פסק (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973)).

תוצאת הדברים היא, כי ניתנת לנתבעים 2 ו-3 רשות להתגונן בטענה כי אין תוקף לחתימת הנתבעת 2 וממילא אין תוקף לערבות הנתבע 3 עבור הנתבעת 2. לא מצאתי כי לנתבעת 1 עומדת הגנה כלשהי בהליך זה וממילא לא מצאתי כי עומדת לנתבע 3 הגנה כערב להתחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת שהן "יחד ולחוד" עם אלו של הנתבעת 2. אשר על כן, הרשות להתגונן לנתבעים 1,3 מותנית בהפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בימ"ש עד ליום 15.9.12. לא יופקד הסך הנ"ל במלואו או במועדו – יראו בבקשת נתבעים 1,3 כבקשה שנדחתה ובמקרה כזה ישלמו הנתבעים 1,3 הוצאות לתובעת בסך 2800 ₪.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ב, 22 יולי 2012, בהעדר הצדדים.